למורה שלום

1.11

למורה שלום,

עברו חודשיים מאז שאני בסביון ואת הצעת לי לכתוב יומן. אמרת, שאני כותב מאוד יפה, איך קראת לזה?- התחום החזק שלי- מילים של מורים.

במקום יומן אני כותב אליך כי יותר קל לכתוב למישהו אחר.

עברו חודשיים כאן, מאוד קשים לי ובכל זאת יותר קלים מהבית ספר  בו הייתי קודם. כתבתי קוס אמא שלהם (הבית ספר הקודם)ואח"כ מחקתי כי זה היה ההסכם ביננו. אני כותב במקום שעור אנגלית, שם אני לא יכול לשבת בכלל והתנאי הוא שאני לא מפריע וגם לא כותב מילים גסות ולא מקלל אף אחד. אז אני כותב ומוחק שתדעי שזה מה שאני מרגיש גם אם לא יפה לכתוב את זה.

אני חכם נכון?

חודשיים לא קלים. כל מה שיש לי ביד או שמגיע לידיים שלי אני זורק: כסאות, שולחנות, עטים, עפרונות.ילדים אחרים ומורים אני לא מצליח לזרוק, אז אני דוחף ומכה. חלק מן הדברים האלה עשיתי בבית הספר ההוא.  אבל שם ניסיתי להסתיר ושקרתי – לא אני עשיתי, כי התביישתי, כי שם הילדים סתכלו עלי מלמעלה והמנהלת אמרה לי שהיא מזמינה משטרה והיא תעיף אותי. פה אני זורק  וכולם רואים- חפצים, ציוד, מילים מהפה, כאילו שאם אני אזרוק הכל- לא תשאר לי הג'יפה מבפנים.

אתמול איימתי שאני אזרוק כסא, והרמתי אותו ככה גבוה כמו שאני יודע, ככה שכולם נבהלים. את, קראת ליועצת ושתיכן עמדתן מולי, כאילו כלום ואלצתן אותי להוריד את הכסא. בער בי בפנים הכעס: איך אתן לא מפחדות ממני, כולם מפחדים, כולם תמיד עושים מה שאני אומר. מרוב כעס בכיתי אחר-כך אצל היועצת וצעקתי – אני אראה לכם, אני אראה לכם. אני צעקתי והיא דברה ואני צעקתי והיא דברה עד שבסוף נרגעתי. בכלל לא זוכר למה הרמתי כסא.

אבל כשחזרתי לכיתה, השרמוטה הזאת (שוב למחוק, חראם על ההסכם), לא ויתרה לי. את הזכרת לי מה עשיתי ואח"כ קראת לדוד הנאחס הזה שאומר שהוא חבר שלי וכל הזמן מתגרה בי. הזהרת את שנינו. התפלאתי, אני רגיל להיות אשם לבד, כוכב בצמרת, הילד הזה שהמורות מתסתכלות עליו, חצי בפחד וחצי ברחמים. התרגלתי להיות זה שעושה טרור לאחרים ועושים כל מה שהוא רוצה. פתאום יש עוד אחד כמוני ולא תמיד רק אני אשם.

אני חושב שכל זה קורה לי כי אני טפש גדול, מורים לא אוהבים טפשים ולכן אני מסתבך. אני לא זוכר מה שהמורים מסבירים ותמיד אני עצלן כזה ולא מספיק להעתיק כלום מהלוח. הבעיה היא שאני לא מרגיש טיפש. לפעמים המורה הסבירה משהו ואני הבנתי עוד לפני כולם, אז היא אומרת – נו אתה רואה, כשאתה רוצה אתה יכול. לכי תסבירי לה שלא התאמצתי בכלל, זה סתם קרה לי. מכעיס אותי שכולם מצליחים כל הזמן והולך להם בקלות ורק אני לא.

דוד אמר לי שהוא לוקח ריטלין וזה עוזר לו כי יש לו בעיית קשב וריכוז. גם לי יש , אז מה? אני אקח ריטלין על גופתי המתה.

יאללה, עוד דקה צלצול. הצלחתי להרוויח עד עכשיו את כל הנקודות. הפסקה. אני אראה לדוד הבן ז.. מי בועט יותר טוב בשער.

8.11

עבר שבוע ושוב שעור אנגלית . לא מסתכל מה שכתבתי מקודם.

אמרת שמה שכתבתי ריגש אותך. יאללה, אולי תעשי משהו שירגש את אבא שלי. אתמול הבאתי לו את התעודה של ההצטיינות והוא הסתכל עלי כמו ילד מפגר מכיתה א'. לא זזה לא שערה. ניסיתי לספר לו כמה התאמצתי והוא צעק עלי שאני מפריע לו עכשיו ולא כל העולם סובב סביבי. לא הבנתי מה עשיתי אבל אני רגיל כבר שיש לו קריזות, אז לא התרגשתי ממנו יותר מדי. אבל בערב אמא בכתה, היא פוטרה מהעבודה ואני חושב שאבא היה מודאג. גם עליה הוא צעק, על ארוחת הערב, על זה שהיא לא שווה כלום וזו העבודה השלישית שהיא מפוטרת. אני חושב שהוא צועק כאשר הוא דואג, כנראה שבכל זאת למדתי ממנו משהו.

הערב הנפלא נגמר, כשאמא בוכה במיטה שלה, אבא בטלויזיה ואני בחדר שלי סגור, שובר ת'דיסקים החדשים שהוא קנה לי בראש השנה.

הבוקר לא היה לי סנדוויץ על השולחן ולא יודע איפה אמא הייתה. אבא הזהיר אותי כמו בכל בוקר שכך וכך יקרה אם אתנהג לא יפה. בהסעה כולם נזהרו ממני והמלווה ממש הדביק אותי לדלת מרוב שהוא ראה שאני מחורפן. כן, הגעתי כועס ורעב וכמובן שאיך שנכנסתי בשער, למישהו היה מה להגיד , נתתי לו נגחה. ב-10 לא היה לי אוכל, את רצית להכין לי סנדוויץ, אבל אני טפסתי על הגדר וברחתי. מה אני, תינוק, שתרחמי עלי שאין לי אוכל. רצת אחרי בכביש ופתאום לא היה לי נעים ממך ונעצרתי. גם ראיתי שאני בכלל לא מכיר את האיזור הזה. לקחת אותי למנהלת ודברתן ודברתן ואני הבטחתי, אל תשאלי אותי מה , לא זוכר, ושוב פעם בכיתי.

15.8

שם,מקודם, היה יותר פשוט. כל הזמן הייתי בחוץ. הסתובבתי בחצר, הפחדתי את הילדים שהלכו לשירותים. הרגשתי חזק. לפעמים הייתי יושב אצל המנהלת, עוזר למזכירה, מבלה יום עם כיתת הגן- הייתה שם גננת נחמדה והסייעת היא חברה של אמא שלי. גם עם אמא שלי היה יותר קל. פתאום אתם מבלבלים לה את השכל והיא לא נותנת לי לעשות מה שאני רוצה. זה מרגיז אותי .שאני אומר לה- אם לא תתני לי , את לא אוהבת אותי והיא לא מסכימה עכשיו ורק מסתכלת עלי בעיניים עצובות כאלה.טוב, בכל אופן רוב הזמן בכיתה, אני הפרעתי, כדי שיוציאו אותי . אח"כ הייתי מטפס על הסורגים ועושה פרצופים מהחלון כדי להפריע לכולם. המורה אמרה שאני בוחר להיות ליצן הכיתה וחבל, למה? יש לי בחירות אחרות?. פה המורה נועלת את הדלת. אני מתפוצץ, היא אומרת שהיא לא מוותרת לי ולא מוותרת עלי, אני לא מאמין לה. זרקתי מהתיק ת'כל וקרעתי את מחברת ההסטוריה שלה, לא מאמין לך, את משקרת, גם לך לא אכפת, את סתם נהנית לענות ילדים. אני לא מאמין לך.

ישבתי על המדרגות בחוץ, נגשו אלי כל מיני אנשים, לא אכפת לי, רק להאבק בדמעות האלה. אמא לא עובדת, היא בבית, כל הזמן הם רבים, אחותי עם הציונים הנפלאים שלה, מקבלת הכל, אני כלום. בגלל אתמול הפסדתי את כל הנקודות, לא הבנתי כלום במתמטיקה, שכחתי בכלל לעשות שעורים ונשארתי בכיתה בהפסקה ודוד אמר שהוא לא בא אלי כי אמא שלו אמרה שאני גורר אותו להתנהגות לא טובה. שיחנק, מה אכפת לי, החיים חרא, את שומעת? כן, מילה לא יפה, לא מוחק.     החיים חרא.

פורסם בקטגוריה ספורים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>