במכחול ובשרביט

"במכחול ובשרביט" הינו רעיון מכונן נוסף לרעיון ה"סדר והמענה" . מטרתו לאגד את תהליכי עבודתם של אנשי חינוך תחת מטפורה אחת. "המכחול" מייצג את הביטוי האישי והמשמעות  שהמורה או הגננת נותנים לעולמם המקצועי בחיי הכיתה והארגון. ה"שרביט" הוא האופן שבו המורה או הגננת נוטלים פיקוד על עולמם המקצועי ועל חיי הכיתה והארגון ומביאים לידי ביטוי את הניהול שלהם.  "המכחול והשרביט" מייצגים שני חושים מרכזיים שבעזרתם אנו חווים את העולם. "המכחול" מייצג את תהליכי העיבוד החזותיים שלנו. אנו מתבוננים בתמונת העולם שלנו ויכולים לתת לה ביטוי באופן גרפי- חזותי. "השרביט" מייצג את תהליכי עיבוד השמע שלנו.

שני הכלים האלה שייכים לעולמם של האמנים והם אחוזים ביד הדומיננטית שלנו. ציירים רבים מציירים בידיים ומנצחים רבים , עומדים על הדוכן ומניפים את ידיהם ללא שרביט כלל. העיקרון ולא הכלי הם החשובים. הכלים מייצגים  שליטה ומיומנות  מושכלת המציעים מענה לצרכים שלנו כבעלי מקצוע.

"המכחול"

כאשר אנו  קולטים מסר חזותי, אנו מסוגלים לקלוט מבט כללי של המסר. חלק מן האינפורמציה נקלט על ידי חוש הראיה ואת שאר האינפורמציה אנו מעבדים לכלל תמונה שלמה בעזרת הזיכרון שלנו והרשתות העצביות שמעבירות ומשמרות מידע. כלומר, אנו משלימים את המסר החזותי כל הזמן בעזרת הידע שלנו שנצבר אודות מציאות ובכך מעניקים לתמונה הקיימת במציאות (במידה ויש בכלל מציאות אובייקטיבית) משמעות אישית. אמן העוסק באמנות החזותית מנצל את הפער, בין הגירוי החושי הנקלט לבין תפיסת המציאות הקיימת המאפשרת הישרדות ותקשורת בין אנשים. בשלב העיבוד הוא מציב את הפרשנות האישית שלו את תמונת המציאות כמטרה בפני עצמה ,המאפשרת לו להגיע לביטוי אישי. בכך הוא הופך להיות אמן. המכחול מייצג את הכלי אולם באותה המידה ניתן היה להשתמש בכלי אחר מקובל וידוע כמייצג את העבודה האמנותית החזותית. השימוש בחומר, קו, צורה וצבע מאפשרים לאמן להביא לידי ביטוי גרפי את המשמעות הייחודית של תפיסת המציאות שלו. הוא קובע את קווי המתאר הכללים של התמונה או המיצג, הוא משרטט סקיצה ניסיונית, הוא משתמש בפרספקטיבה נבחרת, הוא תוחם את גבולות הצורות ומקומן במרחב ומשתמש בצבע על מנת להעניק אור וצל לתמונה, פרספקטיבה ותחושה של חיות. זהו כמובן תיאור חלקי בלבד של התהליך האמנותי אולם חשוב לזכור כי תהליך זה אינו אינטואיטיבי. זהו תהליך מוסדר ומבוקר פנימית על ידי התודעה של האמן שגם אם אין ביכולתה תמיד להגדיר את עצמה במילים, היא מבקשת מן האמן להגיע למימוש מלא ואמיתי של האמירה שלו. בסוף התהליך התמונה או המיצג עומדים בפני עצמם ונושאים מסר בעל משמעות.

גם המורה או הגננת כאמנים, יכולים לתת משמעות אישית לעבודתם המקצועית.

מבחינה ההוראה, המורה או הגננת יכולים לקבוע את קווי המתאר של תוכניתם הפדגוגית או של דרכי העבודה הדידקטית. הם מתבוננים במציאות החינוכית ובנוף האנושי הילדי תוך שהוא מכירים בכך שמציאות זו נושאת עמה שני סוגי מידע: מידע ידוע  ומידע חדש. המידע הידוע כולל את הידע של איש החינוך בדבר התפתחותם של ילדים, תחומי דעת מקובלים ועוד. הם יודעים מהי התמונה החינוכית שאמורה להתאים לילדים בגיל מסוים ובמקום ובזמן מסוים.הידע החדש קשור להתבוננות באיפיונים הייחודיים של הילדים וקבוצת הגיל שהופקדה בידיו של איש המקצוע .

האמן החינוכי תוחם את גופי הידע שבהם יעסוק בהרחבה או בצמצום, הוא בוחר את הצורות שילבשו גופי הידע, הוא יוצר חיבורים ומשתמש בפרספקטיבה. במידה ומתאפשר לו הוא משתמש ב"סקיצות"  של תוכניתו וחוזר לבסיס זה עד שהוא מרוצה מהתוצאה הסופית. הוא ישתמש ב"צבע" על מנת להעניק חיות לתוכניותיו ולגרום לקבוצה שלו  להתעניין בהם.

גם מבחינת החינוך, המורה או הגננת יכולים לבחור להנהיג את עבודתם כאמנים. במקום זה יש כר נרחב של פעילות שבמסגרתו מתאפשר להם לבוא לידי ביטוי כבעלי מקצוע המעצבים באופן ייחודי את תפיסת עולמם.

מתי נכנה את איש החינוך אמן המכחול?

איש החינוך משתמש בכישוריו של האמן  כאשר מתרחשים התנאים הבאים:

  • הוא מתבונן באותם דברים כמו כל איש חינוך אולם רואה אותם אחרת ולכן תובנותיו הן לעיתים קרובות שונות ומפתיעות.
  • הוא מדגיש את רצונו להביע את המשמעויות הייחודיות שהוא מעניק לעבודתו.
  • חשוב לו לתת צורה או ביטוי לרעיונותיו. כמו כתיבת מאמרים, כתיבת תוכניות לימוד, תכנון מערכי שיעור מיוחדים, התאמות יצירתיות לילדים עם צרכים מיוחדים ועוד.
  • הוא מקדם בברכה שינויים, רעיונות חדשים ומתנסה בהם בעניין.
  • הוא משלב רעיונות ונושאים שונים שנלמדו לתוך המערך הקיים של עבודתו המקצועית.
  • הוא אינו מסתדר עם השגרתי, הבנלי או עם האופנים המסורתיים בהם מתרחשים אירועים או תהליכים ומחפש להתבונן בהם בזויות שונות.

לצד הנאה עמוקה מעבודתם ניכר כי אנשי חינוך כאמני המכחול הם אנשים העסוקים תדיר בדילמה. הם מתחבטים כיצד להביא לידי ביטוי את תפיסותיהם הייחודיות. רק כאשר הם מצליחים לייצג את תמונת עולמם המקצועית הם מרגישים שלמים.

"השרביט"

השרביט הינו הכלי בו משתמש מנצח על מקהלה או תזמורת .הוא שייך לתחום המוסיקה. הכלי אינו קשור ישירות להפקת הקול, אלא לניהול ההפקה. שימוש בכלי זה יוצר סנכרון ויצירת הרמוניה בין הפקת קול של אמנים או כלים רבים. כלומר, האמנות במקרה זה היא ביכולת של האמן המנצח לשלב בין הקולות והכלים השונים על מנת ליצור מנגינה אחת.

השרביט הוא כלי  המצריך מבעליו אוזן מוסיקלית ויכולת הקשבה טוטאלית. המנצח העומד על הדוכן צריך להיות קשוב לכל האירועים המתרחשים על מנת שיוכל להפיק מהם אחדות אחת. אם ניקח מידיו של מנצח התזמורת  את הכלי ונעניק אותו לכל בעל מקצוע אחר, ניווכח לדעת כי זהו כלי שבעזרתו החיים הופכים להיות זורמים, הרמוניים ומאוזנים.

במקרה של איש החינוך, מעבר להיות השרביט כלי המעניק הרמוניה, הוא מאפשר את השלמתן של משימות חינוכיות המתבצעות בסנכרון זו עם זו ועם גורמים אחרים. מעל לכל – הוא מבטיח כי קולו של כל ילד ישמע. כמו בתזמורת פילהרמונית, ישנם ילדים שבמנגינה מסוימת יקודמו אל קדמת הבמה ויקבלו תפקיד של סולן. במנגינות אחרות הם ישבו מאחור וקולם ישמע רק כרקע. במנגינות שונות ישמע קולם של ילדים שונים אולם תמיד הם ישתייכו לאותה התזמורת וידעו כי יגיע זמנם להשמיע את קולם. איש חינוך טוב כמו המנצח הטוב  מתכנן כך שה"מנגינות", דהיינו המשימות בקבוצת הילדים שלו, תהיינה מגוונות ותכלולנה את כל ה"קולות" שנמצאים בכיתתו. פעם זו תהיה סונטה לכינור וכל ילדי הכינורות יבואו לידי ביטוי ופעם קטע המיועד לילדי החצוצרה וכו'.

הניצוח  הינו אמנות משום שהינו אקספרסיבי. אין זו פעולה ,חכמה ככל שתהיה, של תיאום בלבד. תפיסתו של המנצח את הדרך בו הקולות והכלים צריכים להשתלב זו בזה היא תפיסה ייחודית לו והיא הבעה מורכבת ומיוחדת בתחום המוסיקלי.

אצל המורה או הגננת, נדרשת המיומנות של הניצוח אולם מעבר לכך, המיומנות הזו נהפכת לאמנות כאשר היא מתהווה מתוך פרשנות אישית והקשבה עמוקה לכל הקולות שבסביבה החינוכית. אמנות זו מכירה ומתפעלת מכוחה של הקבוצה ולוקחת פיקוד ואחריות על התהליכים המתרחשים בתוכה. הקבוצה אינה קבוצה אקראית שקובצה מכוחם של הגיל ומקום המגורים אלא יש בכוחה להפיק מנגינה שמיוחדת רק לה. הניצוח על הקבוצה כולל החלטות רבות . מתי לתת לכל הקולות לדבר יחד, מתי לתת לקולות הוירטואוזים במה, מתי לתת לקולות הייחודיים במה. האם ומתי הקבוצה תשמש כרקע לקולו של היחיד ועוד.

כאשר המורה או הגננת נמצאים בעמדת האמן ואוחזים במכחול, הם מתבוננים בנוף האנושי שלהם ושל הילדים הנתונים לחינוכם ומביאים לידי ביטוי את הפרשנות שלהם. הילד או התלמיד זוכים ללמוד לחיות באווירה ואקלים יצירתיים, בהתאמה מרבית לצורכיהם כיחידים וכקבוצה. הם נחשפים למודל של חשיבה והתנהגות אוטונומיים, ולומדים לתת ביטוי לעולם דינמי ומשתנה.

כאשר המורה או הגננת נמצאים בעמדת האמן האוחז בשרביט, הם מקשיבים לעצמם ולילדים הנתונים לחינוכם ומשלבים את כל הקולות יחד למנגינה אחת. הילד או התלמיד זוכים לחוש שייכים ,מוכלים ומסוגלים להשמיע את קולם האישי והקבוצתי.

כאשר המורה והגננת אוחזים ב"מכחול ובשרביט" , הם מממשים לאמונתי את הפוטנציאל המקצועי והאישי שלהם.

פורסם בקטגוריה מחשבות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>